חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מכיר גם במאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב כתאונת דרכים ובלבד שבעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי.
קביעת ייעדו של הרכב:
בתי המשפט עסקו לא מעט בחזקה שעניינה ניצול הכוח המכני של הרכב. החוק מאפשר לקבוע כי אירוע מסוים נכנס להגדרה של תאונת דרכים חרף העובדה שאירוע הנזק לא נגרם בזמן שהרכב היה בשימוש למטרות תחבורה או במקרים בהם התאונה אירעה במהלך טעינה או פריקה כשהרכב עומד או חונה.
מקום שהטעינה והפריקה נעשו תוך שימוש מאולתר בכוח המכני יש לראות בשימוש כשינוי ייעודו המקורי של הרכב. למשל- מחפרון אשר ייעודו המרכזי הינה פעולת חפירה באמצעות כף חפירה או שינוע עפר ממקום למקום, במקרה זה נעשה שימוש בכף החפירה להנפת חפצים באמצעות רצועות מאולתרות שנקשרו אליו ובית המשפט קבע כי כף המחפרון לא נועדה לשמש מנוף או מתלה ובכך שינה את ייעודו והפך בדרך האלתור למנוף.
מקום בו נגרם נזק גוף לאדם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב המנועי יוחל חוק הפיצויים באותם מקרים בהם הנזק נגרם בעת ניצול הכוח המכני כדי להגשים את אחד מייעודיו המקוריים של הרכב ובלבד שלא שינה את ייעודו המקורי.
רכב בעל שימוש דו תכליתי:
הגדרת רכב כדו תכליתי צריכה להלום את ייעודו המקורי אשר תיקבע לפי מבחן השכל הישר ושיקול דעת שיפוטי המונחה על ידי אמות המידה המקצועית הנלווית להפעלתו הלא תחבורתית של הרכב. כדי להקל על הבחינה ניתן להסתייע גם במסמכי הרישוי של הרכב או על פי הגדרתו בתקנות התעבורה או באמצעות הוראות היצרן או ספר ההפעלה או חוות דעת מומחה.
איך מחלים את השימוש בכוח המכני של הרכב לגבי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים?
ברע"א 9996/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח כהן ניסים ז"ל, הציע בית המשפט העליון מספר אמות מידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי לצורך מתן המענה. המבחן הראוי לבחינת הייעוד המקורי של הרכב הוא מבחן השכל הישר ושיקול דעת שיפוטי המונחה על ידי אמות המידה המקצועית הנלווית להפעלתו הלא תחבורתית של הרכב.
ראשית: יש לזכור כי גם במקום שבו יש לרכב ייעוד דו תכליתי, הרכב נשאר יחידה אחת ושאלת הייעוד אינה מתייחסת (למשל- לא רק המנוף, אלא למשאית שהמנוף מורכב עליה) שהרי לא כל רכב שמנוף מורכב עליה הוא מנוף לכל דבר ועניין, ולא כל רכב שמנוף מורכב עליו מיועד להרמה או שינוע. את הייעוד הלא תעבורתי יש לבחון באספקלריה של הרכב כיחידה כוללת.
שנית: כאשר בוחנים את הייעוד המקורי (הלא תעבורתי) של רכב שמותקן בו אביזר כלשהו, יש לבחון את השימושים המקוריים שלשמם מתקינים את האביזר הזה באותו רכב. לא מדובר רק בשאלה של יכולת טכנית אלה בשאלה ייעודית- למה נועד אביזר מהסוג הזה, כשהוא מותקן ברכב מהסוג הזה במקורו. לעיתים שאלה מקצועית זו פתרונה עשוי לבוא מתוך הוראות היצרן או ספר הפעולה ואף בחוות דעת של מומחה, ולעיתים זו שאלה של שכל ישר.
שלישית: שינוי מאולתר ברכב או באביזר הנלווה לו אינו יכול ליצור יש מאין, ייעוד "מקורי" (לא תחבורתי) חדש לרכב- ייעוד שלא היה בו קודם לכן. כלי רכב אינו יכול לרכוש ייעוד מקורי נוסף בדרך של תוספת או שינוי, מאולתרים או ארעיים.
רביעית: במקום שבו נעשה ברכב שימוש לצורך אחד הייעודים המקוריים של הרכב, לפי אמת המידה שהותווה לעיל, אולם השימוש היה רשלני- אין בכך בלבד כדי לשנות את הייעוד המקורי. ניצול הכוח המכני של הרכב לייעוד מקורי לא תחבורתי בא בגדר החזקה המרבה גם אם המשתמש נהג ברשלנות. כך למשל, אם נעשה שימוש במנוף לצורך אחד מייעודיו, אך קשירת המטען נעשית ברשלנות או שהמטען היה עודף- לא יהא בכך כדי לשלול את תחולת החזקה. יש להבחין בין אלתור, המשנה את הייעוד המקורי לבין מימוש רשלני של הייעוד המקורי.
בית המשפט העליון ציין כי לסייג האוסר שימוש ברכב שלא לייעודו המקורי יש גם היבט נורמטיבי. אין לעודד ניצול של כלי רכב למטרות לא תחבורתיות תוך שינויים שסיכון כבד בצדם. בשל כך שלרכב יש כוח מכני הניתן (טכנית) לניצול בדרכים שונות ומשונות, יש להקפיד על כך שהדבר ייעשה לפי הייעוד המקורי של הרכב ואביזריו ולא בדרך האלתור. מי שבוחר בכל זאת לסטות מן ההתוויה המקורית והטבעית מתוך אמונה או תקווה שהרכב יעמוד במעמסה (תרתי משמע), צריך לדעת שהוא עלול לצאת מגדרי חוק הפיצויים.
כמו כן, יש לדעת כי נטל ההוכחה לעניין עצם ניצול הכוח המכני ולעניין ההימנעות משינוי ייעודו המקורי של הרכב מוטל על הטוען להחלת החוק לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
