ההלכה לעניין זה הינה פס"ד ידידה (ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת רגל של ידידה ראובן נ' ידידה ראובן, פ"ד כב (2) 141): שם נקבע כי בהסתמך על סעיף 21 לפקודת הנזיקין, "כי זכות תביעה על נזק שנגרם לגופו של פושט רגל היא זכות אישית שאינה עוברת לנאמן". כלומר, רק זכות תביעה לנזק ממון הועברה לנאמן ודמי נזק מכל סוג שהוא המגיעים בשל עוולה הגורמת לנזק גוף אינם עוברים לנאמן ונשארים בידי פושט הרגל. זאת להבדיל מתביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לחייב בפשיטת רגל, אשר זכויות אלה מוקנות לנאמן על נכסי החייב.
הנאמן בפס"ד ידידיה טען כי יש לעשות חלוקה בין הרכיבים השונים של הפיצויים, יש להבדיל בין רכיב הכאב וסבל שהינו רכיב נזק שאינו ממוני אשר מגיע לחייב לבין יתר הרכיבים שהינם בגין נזקי ממון, כגון הוצאות רפואיות והפסדי השתכרות שאותם יש להקנות לטובת הנושים.
הלכת ידידיה נחשבת בפסיקה לשנויה במחלוקת. בפש"ר 569/09 נוח מיכאלוב נ' נוימן (פורסם בנבו מיום 1.10.14) בדרך אגב ושלא לגופה של הכרעה, נדונה הלכת ידידה וההתפתחויות שחלו בפסיקה האנגלית והאמריקאית, שהיוו את הבסיס להלכת ידידיה, כך שראו בצורך להבדיל בין ראשי הנזק השונים בגינם משולמים פיצויים לפושט רגל. שם נקבע כי הפסדי שכר או החזר הוצאות הינם פיצויים, אשר שולמו בגין נזק ממון וניתן להקנותם לקופת הכינוס.
בפש"ר (ת"א) 32333-11-09 צילה גלזר נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (מיום 16.11.16, פורסם בנבו). עשה בית המשפט הבחנה בין הלכת ידידיה לבין המקרה שבפניו. התאונה במקרה ידידיה היתה כשבעה חודשים לפני כניסתו של החייב להליך פשיטת הרגל. מכאן ניתן להניח כי חובות הנושים נוצרו זמן רב לפני כן. לא כך הדבר היה בעניינה של צילה גלזר . התאונה אירעה כשבע שנים לפני צו הכינוס מכאן שבמשך כל השנים החייבת חדלה לעבוד בעסקיה, עקב מצבה הגופני לאחר תאונת הדרכים ונזקקה לסיוע כספי להפעלת עסקיה, וזאת באמצעות הלוואת. הכסף שעמד לרשותה היה מכספי הנושים. מכאן שמדובר במקרה מובהק שבו הנושים מימנו את החייבת בתקופה שלאחר התאונה וכעת בהגיע כספי הפיצוי בוודאי שיש לומר שהם זכאים להיפרע ולו חלקית בעזרת כספים אלה.
מה קורה והפיצוי נקבע בפשרה ואין חלוקה לראשי הנזק?
בפש"ר (חי') 11177-03-17 טרביה מחמוד נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מיום 9.11.17, פורסם בנבו). נדונה בקשת חייב לשחרר לידיו פיצויים בגין נזקי גוף בשל תאונת דרכים שעבר.
החייב הגיע להסכם פשרה עם חברת הביטוח על תשלום פיצויים גלובאליים בסך 45,000 ₪ בגין תאונת הדרכים, על כן ביקש החייב את הכספים לידיו בהתאם לסעיף 21 לפקודת הנזיקין ובהתאם להלכת ידידיה.
הובהר כי הסכם הפשרה בין הצדדים איננו מפרק את הסכום לרכיבי נזק שונים ואיננו מפרט בגין אלו רכיבים ניתן הפיצוי. כדרכם של הסכמי פשרה מסוג זה, בפרט הסכמי פשרה, שהינם כלליים ושבלוניים ובמכוון אינם מגדירים רכיבי נזק אלא אדרבא, הפיצוי מוגדר במכוון כגלובאלי, שאינו מפריד ואינו מבחין בין רכיבי הנזק השונים. אין תשתית מספקת לדעת מהו הפסד ההשתכרות לו טען החייב ומה היו הכנסותיו כיום לולא התאונה ומהו צו התשלומים שהיה נדרש לשלם אלמלא אותם הפסדי השתכרות.
בית המשפט עמד על הקשיים העומדים בפתחו:
ראשית, הלכת ידידיה עדיין לא שונתה, וככזו הינה שרירה וקיימת ומחייבת;
שנית, אף כאשר תגיע העת והלכת ידידיה תשונה – כיצד יבודדו את רכיב הפסדי ההשתכרות כאשר הפיצוי ניתן טרם הליך משפטי ומוגדר בהסכם הפשרה כפיצוי גלובאלי אשר איננו מבחין בין רכיבי הנזק השונים ואיננו נותן כותרת ל"הפסדי השתכרות"?
בניסיון להתמודד עם שני הקשיים הנ"ל הלכו בתי המשפט השונים בדרך הבאה:
מצד אחד ובלית ברירה החילו את הלכ' ידידיה כפי שהיא ובמלואה על כספי הפיצויים והורו על העברתם במלואם לחייב, אך מצד שני, הואיל וכעת יש בידי החייב כספים אשר לפחות חלקם יש להניח באים לפצות על הפסדי השתכרות בעבר ו/או בעתיד – כספים שאלמלא התאונה היה החייב מקבלם כהכנסות רגילות שהיו משמשות כאמור את הנושים – הורו בתי המשפט השונים על הגדלת צו התשלומים, הן לעבר והן לעתיד, באופן שישקף את אותם כספים שכעת עוברים לחייב ואלמלא תאונת הדרכים היו משמשים כאמור את הנושים; – ראה למשל:
פש"ר 58264-10-15 קוגן נ' הכנ"ר (כב' השופטת עפרה אטיאס); פש"ר 20545-12-15 עו"ד צורן נ' כהן (כב' השופט נפתלי שילה) ו-פש"ר 21837-01-15 נאור בר-גיל נ' הכנ"ר; (ישראל פבלו אקסלרד).
לאחר שבית המשפט עיין במכלול הנסיבות בתיק, לא ראה להגדיל את צו התשלומים בגין העתיד אלא בגין העבר וזאת בסך גלובאלי שישקף את רכיב הפסד ההשתכרות מתוך הפיצוי הגלובאלי והורה לחברת הביטוח לשחרר לחייב את מלוא הכספים המגיעים לחייב בגין הסכם הפשרה ביניהם, אך הגדיל את צו התשלומים ב- 300 ₪ נוספים לכל חודש.
