הרשתות החברתיות הפכו לכיכר העיר ובכל יום קורבן חדש מובל לבמת השיימינג.
חוק איסור לשון הרע מכיר בחשיבות שמו הטוב של האדם, אל מול הזכות להביע דעה בחופשיות. החוק מגדיר כל התבטאות אשר עלולה להשפיל אדם, לפגוע בו או לבזותו בעיני אחרים. הפרסום יכול להיות בעל פה או בכתב, אולם לא מספיק שהתבטאות תהיה פוגענית, אלא נדרש שהיא תושמע באופן ציבורי ובאוזניים של אדם נוסף פרט לפוגע ולנפגע.
באפשרות הנפגע להגיש תביעה נזיקית לפיצוי כספי ואף לפעול במישור הפלילי, ולהגיש קובלנה פלילית שתגרור הטלת עונש של עד שנת מאסר.
מהו הפיצוי הכספי שהנפגע זכאי לו ?
אין חובה להוכיח שפרסום לשון הרע גרם לנזק, משום שהחוק מעניק פיצוי גם ללא נזק, ובמקרה זה ניתן לתבוע סכום של עד
50,000 ₪ (הצמוד למדד וכיום עומד על כ- 70,000 ₪).
בנוסף, אם הוכח כי לשון הרע פורסם בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הפוגע לשלם לנפגע פיצוי כפול בסכום של עד 100,000 ₪ (צמוד למדד).
אולם, במידה שכן נגרם לנפגע נזק, זכאי הוא לפיצוי בגינו. גובה הפיצוי בלתי מוגבל ושיעורו תלוי בגובה הנזק שיוכח. למשל, עובד שפוטר מעבודתו בשל פרסום נטייתו המינית או עסק שמחזור הכנסתו פחת עקב אותו פרסום.
התנאים להגשת תביעת לשון הרע (תנאים מצטברים)?
- השמצה: הפוגע השמיץ באופן ברור את הנפגע, עם זה דרך כתיבת שקר לגבי הנפגע, קללה, האשמה, התנהלות לגבי עבודתו, נטייתו המינית ועוד.
- פומביות: שהתבטאות תושמע באופן ציבורי לפחות לאדם נוסף פרט לפוגע ולנפגע, לרבות כל פרסום בכלי התקשרות וברשתות החברתיות, ואף התכתבויות בקבוצת ווטסאפ ייחשב לפומבי.
- סירוב: הפוגע סירב לחזור בו על אף שהתבקש למחוק את דבריו או שחזר בו באופן חלקי.
התגוננות מפני תביעת לשון הרע:
ברוב המקרים ישנן עדויות לדברים שנאמרו ולפרסומם, ולא תהיה מחלוקת על עצם אמירתם.
אך יש לדעת, כי חוק איסור לשון הרע כולל רשימה של פרסומים מותרים, אשר אינם נחשבים כהוצאת לשון הרע. למשל- דברי ביקורת של מבקר, אמירות של צדדים בהליכי משפט, דו"ח ועדת חקירה, קריאה לשיפור מצב נתון ואף ביקורת מקצועית לגיטימית אם פורסמה במסגרת מקובלת.
הגנת אמת דיברתי- בעת שמדובר בפרסום אמיתי ובעל חשיבות ציבורית לא תוטל על המפרסם אחריות בגין הוצאת לשון הרע.
הגנת תום הלב- אי ידיעה על קיומו של מי שנפגע או על הנסיבות שמהן אירעה הפגיעה שהפרסום נעשה בתום לב, מתוך יושר והוגנות. למשל- כאשר הפרסום הוא הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או ביקורת על יצירה ספרותית, אמנותית או אחרת.
הנטל להוכיח כי התקיימה אחת מההגנות לעיל הינה על הפוגע.
